30.10.14
הספד שפורסם בעיתון שיחות
קוראים יקרים,
בצער ובאהבה אני נפרדת מאישי היקר פינחס נוי, פסיכואנליטיקן בעל שיעור קומה, חוקר ויוצר מקורי, שרבים מכם הכרתם. למרות מחלתו הממושכת עדיין קשה לי לקלוט שאמנם זה הסוף ופינחס כבר לא איתנו.
בנינו את חיינו המשותפים בגיל מבוגר. התחלנו עם אהבה גדולה אבל גם עם חששות. פינחס היה אלמן שעדיין מתאבל על אשת נעוריו, אני הייתי גרושה הרגילה לעצמאות בהחלטותיה כך שחששנו לקשור את גורלנו ביחד. ובכל זאת זכינו ל 24 שנים טובות ומלאות בפעילות מקצועית ויצירתית עם הרבה חשיבה משותפת. בהדרגה למדנו להקשיב זה לזה ולהתגבר על הבדלי האופי הגדולים בינינו.
למדתי ממנו המון בתחומים רבים, שכן סקרנותו ותשוקת הידע שלו כללו גם תחומים כגון מדעי המחשב, פילוסופיה, וכמובן ולפני הכול – מוסיקה קלאסית. הוא עודד אותי להתפתח, להרצות בכנסים מקצועיים ולכתוב מאמרים, וגם האזין בסבלנות ואף בהנאה לאימוני בזמרה לקראת הקונצרטים של מקהלת אורטוריו. לא הרבינו לכתוב מאמרים משותפים שכן לכל אחד מאיתנו היו תחומי עניין אחרים, וסגנון כתיבה שונה. אך תמיד דנו ביחד בעבודות שלו ושלי, תרמנו ונתרמנו.
פינחס הרבה לכתוב – הוא פירסם שלושה ספרים בהוצאת מודן, על הפסיכואנליזה של האמנות והיצירתיות, על פרויד, ועל הפסיכואנליזה אחרי פרויד; כתב עשרות מאמרים – חקר תהליכי החשיבה הראשוניים וביטוייהם בחלום, באמנות וביצירתיות היו פורצי דרך עוד בשנות הששים והשבעים; כתב על הפסיכודינמיקה של המוסיקה, על התהליכים הנורמאליים של תחזוקת ה”עצמי” וביטוייהם בחלום, באישיות ממוקדת העצמי, באמנות וביחסי היחיד והקבוצה (סדרת מאמרים ב”שיחות” ), ועוד ועוד. צר פה המקום לפרט את כל התחומים בהם תרם למחקר הפסיכואנליטי.
לא פעם פינחס הדגיש שרואה את עצמו קודם כול כמורה. אני מביאה כאן מספר ציטוטים ממודרכים וסטודנטים שלו:
מספרת סטודנטית מהמחלקה לפסיכולוגיה: ” נוי היה מרצה מרתק, בעל שאר רוח ומעורר לחשיבה. בעל ידע רחב מאד ויכולת להביא דברים מורכבים בצורה נגישה, עם דימויים ציוריים כך שהחומר מאד חי ונשאר לך דימוי בראש. הרגשנו כולנו שאנחנו זוכים ללמוד אצל מישהו מאד יצירתי, שלא רק מסכם חומר של אחרים אלא מביא רעיונות מקוריים, מישהו שחי את הדברים ונמצא בלב החשיבה הפסיכואנליטית.
מספרת מודרכת שלו: “לא היה שטח בעבודה הפסיכואנליטית והפסיכו תרפויטית שלא הכיר לעומק. ידע להתייחס לכול, ולעשות אינטגרציה של הידע העשיר, תוך הכרה במגבלות – של המטופל, של המודרך, של המציאות הנתונה, ושלו עצמו.
כמודרכת חשתי חופש מוחלט להעלות שאלות, ביקורת, ספיקות, לא היה צורך להתבייש במה שאיני יודעת, וגם לא להסתיר את יכולותיי ודעותיי. תמיד היה לו משהו לתרום, תוך ענווה אמיתית, אך גם תוך הכרה במה שהוא יכול להציע.
הייתה בו אנושיות ללא התנשאות, הרגשת שהוא רוצה להשמיע אבל גם לשמוע. גם בשנים האחרונות כשסבל והיה מדוכדך, עדיין רצה קשר ולא ויתר. תמיד הרגשת איתו שאתה קיים בחדר. “
ומודרך אחר – “אני נושא איתי את צליל קולו הרך והחם, אני זוכר את הפליאה שהתפלאתי לראות אותו בכל חכמתו וגדולתו נוסע במכונית כל כך קטנה. בעיני היה זה סמל שהמחיש את צניעותו…”
כמובן שפינחס עבד כל חייו המקצועיים כפסיכואנליטיקן ופסיכותרפיסט.
מספרת מטופלת: “באחת הפגישות שאלתי אותו – האם כבר ראית את הסרט שאישי ביים? והוא ענה – לא ראיתי את הסרט וגם לא אראה. זה הטיפול שלך, ואני נמצא פה בשבילך. זו אחת הדוגמאות מהתחושה שקיבלתי ממנו שבטיפול שלי אני המרכז, ואינני הצל או ההשתקפות של אישי המפורסם. הוא עזר לי לבנות את הדימוי העצמי שלי ואת תחושת הערך והייחודיות שלי ועל כך אני אסירת תודה לו.”
כשנישאנו עדיין היו שתי בנותיו ושני ילדי רווקים, ובהדרגה נישאו והגענו למשפחה גדולה עם בני זוג נהדרים ואחד עשר נכדים ונכדות פורחים ואוהבים, כל אחד עם אישיותו המיוחדת. שנינו השקענו הרבה מחשבה, מאמצים ואהבה על מנת לבנות את כולם יחד כמשפחה. זה לא קל ולא תמיד הצלחנו לגשר על כל הפערים.
לכל אורך הדרך פינחס היה לי בן זוג נאמן, מלא חכמה והומור ושותף מלא בטיפוח הקשר המשפחתי.
חשוב לזכור שפינחס הגיע לארץ כילד בודד בראשית מלחמת העולם השנייה, ואיבד את שני הוריו בשואה. אומנם אומץ על ידי דודים ודודות שהשתדלו להעניק לו בית אבל לאורך הילדות וההתבגרות חווה לא מעט מצוקות רגשיות ובדידות, וגם אובדנים של ההורים ואחר כך של רעייתו הראשונה ואם בנותיו חנה. (במאמרו האישי – “דרכי את הפסיכואנליזה” אשר יופיע בעברית בגיליון הבא של “שיחות” ניתן לראות איך השפיעו חוויות אלו על תפיסתו ועל דרכו כמטפל). לכן מצא הרבה נחמה ושמחה בשבט הנהדר הזה שהלך וגדל סביבנו ונהנה לספר את סיפוריו המשעשעים לכולם.
אצטט קטע קטן מתוך יצירה בחרוזים שכתבו לו נכדותיו ליום הולדתו ה 80: “מאחורי כל השובבות והליצנות מסתתרת גם רצינות.
ידיעותיך בכל נושא ותחום, משאירות כל אדם המום!
כאשר נשאל שאלה ונחפש תשובה – ללכת לסבא פינחס זו חובה.
בנוסף להיותך כה מוכשר, כמובן שאתה גם סבא נהדר!
תמיד דואג, מתעניין, ושואל, ולטובת כולנו תמיד עמל.
עם נכדיו מרבה לכייף, ומקפיצות עם אמיר לעולם לא מתעייף.
אלפי זיכרונות נוכל להעלות, משלל הרגעים איתך אנו מבלות.”
השנים האחרונות היו מבחן קשה עבורנו. קשה היה לראות את ההידרדרות הגופנית ואת צמצום היכולות היצירתיות והאינטלקטואליות המופלאות של פינחס. עד הסוף השתדלנו לשמור על תחושת הביחד ועל ההומור שכל כך אפיין אותו.
למרות שאני יודעת שכבר ייחל להגיע למנוחה הנכונה הוא משאיר חלל גדול שאין מי שיוכל למלאו. אך כתביו הרבים, והחותם שהשאיר על הפסיכואנליזה, על המכון הפסיכואנליטי, על תלמידיו, מודרכיו ומטופליו הרבים, על חבריו ובני משפחתו, יישארו אחריו.
תהא מנוחתו עדן.
רעייתו דורית נוי-שרב
חזי כהן דברי הספד בלוויה של פנחס
הלילה נפטרת מן המצוקה והסבל שהיו מנת חלקך בתקופה האחרונה ואנו כאן כולנו מלווים אותך אבל לא נפרדים ממך. אתה, שנפש האדם היתה במוקד עיסוקיך, יודע לבטח שגם אם ליבך חדל לפעום נפשך מתמידה בקיומה המרחף בין רבים מאד מבני משפחתך, ידידיך, תלמידיך, מטופליך.
מכיוון שאינני רואה שאנו נפרדים אמשיך לדבר אליך בלשון הווה. תמיד שימשת לי תמרור דרך מובהק בעיקר בזכות תכונות ואיפיונים שלך: ראשית, מאז שהכרתיך ראיתי בך את האדם שבראש ובראשונה יודע לכבד את הזולת באשר הוא – אתה אוהב בני אדם משום שהם בני אדם. אתה מכבד בני אדם משום שהם ראויים לכבוד מן הזולת. אהבתך לבני אדם הובילה אותך לעסוק בנפשו של האדם ועל כן היה לך ברור מלכתחילה שרפואת הנפש תהיה עבורך קרדום לחפור בו ואכן רבים הם האנשים שבכוח אישיותך ולאו דווקא בכוח התורות הפסיכולוגיות השונות שאתה שולט בהן מאד – דווקא בכוח אישיותך אתה סייעת להם. אבל מה המיוחד שבאישיותך? המיוחד הוא בחדוות החיים שדרכה התגברת על מצוקות קשות והצלחת להגשים את עצמך. הגעת כילד בגפך בעוזבך את התופת וידעת כיצד לא ליפול למעמסה על אחרים אלא לעצב את עצמך בכוחותיך שלך. שקדנותך, סקרנותך, והידיעה שאם אין אני לי מי לי הביאה אותך לרכוש ידע בכל תחום שנדרש לך. וכך היית בקי ברפואת הגוף בצד מומחיותך בנפש האדם, כך היית בקי בתחומי דעת שונים כמו פילוסופיה או ביולוגיה אבל לא לשם ההתפארות אלא לשם ההעמקה.
פנחס, ככל שאתה נותן כבוד לזולת כן אתה בורח מן הכבוד . לעולם אינך מקבל על עצמך משימה לשם כבוד, או תפקיד לשם כבוד – לא בחברה הפסיכואנליטית ולא בכל מקום אחר למרות שבלשון עממית וישירה ניתן לומר ש”אתה שם בכיס” את כל המתיימרים לדעת, את כל המציגים את חכמתם בפרהסיה. רבים הם המונים את רשימת הפרסומים שלהם כקנה מידה להישגיהם אך המיוחד שבכך שרשימת הכתבים שלך ארוכה ביותר אבל יתירה מזאת – כל מאמר וכל ספר שאתה כתבת וכותב – הינם מלאכת מחשבת של מקוריות, יצירתיות וכושר כתיבה. אכן, גם בכתיבה אתה נותן כבוד לזולת כי הכתיבה מנוסחת כך שהקורא גם יכול להבין.
פנחס, אמרתי שאנו מלווים אותך כאן אבל אני בטוח שאם תציץ ותסתכל היטב אני בטוח שתמצא כי מוצרט מלווה אותך כאן גם כן – כל חייך הוא, בך, בטהובן ליוו אותך אז אין כל סיבה שהם לא ילוו אותך כאן. נפטרת מן המצוקה אבל הסימפוניה התשיעית של בטהובן על האודה לשמחה שמסיימת אותה היא גם תמשיך ללוות את נשמת אפך.
פנחס – להתראות.
ירושלים, 12 בספטמבר 2014
פינחס היקר לי מאד,
הלכת מהעולם בייסורים גדולים. היה זה ניגוד צורב לאישיותך הגדולה וטוב לבך הנדיר. אהבת בני אדם ובמיוחד את היפה שבהם, את הרבדים העמוקים והסמויים של מעיינות היצירה שלהם ואת התוצרים הנפלאים של הכוחות המפעמים בתוכם. מי יותר ממך, יכול לבטא את תמצית כוח היצירה שלך פינחס, אשר טיפלת באנשים מיוסרים שהחיים המרו עימהם, אך מה שהדריך אותך בטיפול בהם ובניסיון לחדור אל נבכי עולמם הפנימי, למצוא את הבריא והיפה שבהם. אתה אומר: “גבר בי הצורך להכיר את האני גם מצידו השני – דרך אותן הפעילויות בהן מתגלה האני במיטבו. ואין ספק בכך שהאני מגיע לרמות הגבוהות ביותר של תיפקוד ולמיצוי השלם ביותר של כוחותיו תוך ניסיונו לקלוט , להבין, להגיב, ולפתור בעיות באופן יצירתי כאשר הוא מצליח לחרוג מדרכי התגובה והפעילות השגורים והמוכרים ומעז לחפש פתרונות חדשים. המראה זו לקראת החדש והבלתי מוכר מאפיינת כל יצירתיות באמנות, במדע, וביתר תחומי החשיבה האנושית.”
כך הכרתיך לראשונה במחלקה הפסיכיאטרית של הדסה, כאשר ניהלת את המרפאה והיית בה סמל הישירות, הרוגע והנורמאליות בעולם המפותל והמורכב של נבכים בלתי מודעים המפעמים בתוכנו. להיות כזה, מאיר פנים מלא הבעה ליד שמנא וסלתא של פסיכואנליזה ירושלמית חמורת סבר והבעת פנים חתומה, מלאת סוד ורצינות מבע, הנושאת בחובה את כובד המשקל של תורה פורצת דרך בשבילי התהוותה. היו אלה ימים בהם נשאנו על גבנו את עומס רישומה ותוצאותיה של זוועת מרחבי העינוי והסבל של שואה מצמיתה כאשר שרידיה- פליטיה באים אלינו לבקש ראשיתו של מזור. היית קרן אור בסביבה שחשה בכובד האחריות של בניית תשתית תיאורטית ופרקטית בבית החולים האוניברסיטאי הראשון בארץ להכשרת דור העתיד בפסיכיאטריה, כשטובי המומחים באותה עת שותפים למאמץ מיוחד זה – מטובי הפסיכואנליטיקאים בירושלים. ואתה, הצעיר היצירתי, פורץ הדרך פותח אשנב של חיפוש והרחבה אינטלקטואלית – בראייה תיאורטית מדעית מפוכחת, בעולם שהיה באותה עת אדוק במשנתם של אבות הפסיכואנליזה ודרכם, והיו זקוקים לצורך מיצובה וביסוסה לשמור על נכסיהם, להעמיק בהם ולהורישם לדורות הבאים ביסודיות ובדבקות של תלמידים הדבקים בתורת רבם. נכון, זוכר אני גם את פורצי הדרך אשר הגיעו אלינו מרחבי העולם – סמל של פתיחות והרחבת אופקים, ואולם מי שצמח והמריא יותר מכל אל מרחבי העולם הגדול של חשיבה חדשה, היית אתה. אהבת את החיים והיטבת לשחות בהם בחירות פנימית. בד בבד עם התרפקות על עולם של אתמול בילדותך, על אימא, שהטביעה בך חותם, על ראשית צעידה בארץ חדשה בה נחתת, השתלבת בצניעות בחייה החלוציים ונשמת מעשי בראשית בשקיקה. כך גם נקשרו נפשותינו בידידות עמוקה, גידלנו יחד את ילדינו הפעוטים, רקמנו חברות יפה, אך גם צלחנו את מה שהגורל הביא עליך עם מחלתה של חנה והסתלקותה העצובה מעמנו כשלאחר מכן, כוח הצמיחה שלך מחדש עם דורית, תיבדל לחיים ארוכים וטובים, עמה חלקת לא רק אהבה יפה, גידול ילדיכם וליווים בהקמת משפחותיהם שלהם, אלא גם ביצירה משותפת, בתחומים שהיו אהובים עליכם, ובמיוחד – המוסיקה, על קסם צליליה ועושר עולמה.
ולך דורית אומר, ראינו אותך בכל שעשית למען האיש היקר הזה. היה בכך משהו נאצל, מלא השראה ויופי. ידעת לעשות זאת באהבה גדולה ובשימת לב לפרטים, בשיח בלתי נלאה ביניכם, ועמכם, הידידים שיותר משהם שמרו לכם אמונים, את ידעת לשמור על הקרבה עימהם ועל השיתוף הנדירים, בהרבה רגישות ובחכמת הלב והמעש. דאגת שימיו המיוסרים ירופדו בכל שאהבה יכולה להעניק ליצורי אנוש, לאדם שבנו.
פינחס היקר – אוהב האדם, החכם, אנין הרגש והטעם, היוצר הנפלא, יהי זכרך ברוך
חזי כהן: הזמן לדבר על פנחס נוי מוגבל, כפי שקרה לנו בהלווייתו. סופו של פנחס נוי היה להרגשתי דומה לתחילתו. אני אתחיל מהסוף: ההלוויה הייתה צריכה להיות ב- 12:30. ב- 13:30 בערך באו אנשי חברא קדישא ואמרו שיש טעות, הגופה הגיעה למקום אחר. זה כמו תחילת חייו שתיכף אני אספר. ב- 14:15 התחילה הלוויה. דורית, אשתו, אמרה כמה מילים, אח”כ הנכדה ניסתה לומר כמה מילים אבל פרצה בבכי ואמרה כמה מילים באמצעות אמה, ואז היה תורם של עוד שניים להספידו, אחד מהם זה אני, ואז חברא קדישא אמרו “די, מספיק, אמרנו לכם 7 דקות. סיכמנו.”. זאת הייתה הלווייתו של פנחס נוי. אחרי שהם הסתלקו מהקבר, דיברנו. זה היה סופו. למה אני רואה בזה דמיון לתחילתו? מאז מותו אני מסתכל כל הזמן על אחד הנכדים שלי, שהוא בן 9. מסתכל וחושב: חזי, תאר לעצמך שאתה לוקח את היצור הקטנצ’יק הזה, שם אותו על רכבת, אומר לו ‘סע לאיזו מין ארץ, פלשתינה, אולי אני אבוא בעוד כמה חודשים’. זה חודש אחרי שאבא שלו נמלט מברלין לפולין. פנחס נולד בברלין. יש לנו משותף, אני מעיר קרובה לברלין, עליתי לארץ שנה לפניו ואנחנו כמעט בני אותו גיל. אבא שלו נמלט לפולין אחרי שאחד השכנים אמר לו שמחפשים אותו, ומאז נעלמו עקבותיו. לא ידוע עליו שום דבר. אמא שלו למדה בבי”ס לאחיות בברלין, לקחה אותו בן 9, בן יחיד, שמה אותו על הרכבת בטרנספורט ילדים לפלשתינה, ואמרה “תיסע לדוד שלך ואני אבוא עוד כמה חודשים”. הזיכרון אולי היחיד שלו מהנסיעה ברכבת, הוא שבאו חבר’ה יותר גדולים מגילו ואמרו לו “קום! אנחנו יושבים”. הוא הגיע לפלשתינה לדוד, אח של אמא, עד שהאמא תגיע. היא לא הגיעה, והוא לא שמע יותר ממנה. היא הושמדה באושוויץ. הוא גדל אצל הדוד ואחר כך הגיע למוסד ‘גבעת השלושה’, ומעורר התפעלות לאן האיש הזה הגיע. אני אקריא כמה שורות מתוך המאמר My way to psychoanalysis . אשתו דורית מתרגמת אותו עכשיו לעברית, אני אקריא בשפת המקור. מעבר לטרגדיה שאמרתי עכשיו, לפני כ- 20 שנה נפטרה אשתו הראשונה, חנה, שהייתה אחות, אישה מאד מיוחדת ואין פלא שהוא קבור לידה. הוא נישא בשנית עם פסיכולוגית, דורית שרב-נוי, אישה יקרה שטיפלה בו בשנתיים האחרונות:
This was my home until I was grown up. They treated me well, sent me to a good school, kept me well clothed, nourished and healthy. Really, nothing to complain about. Only one thing was missing, and I don’t know to this day if I am unfair in blaming them, but I always had the feeling that nobody really loved me.
קשה. הוא איש שהיה מלא כרימון, ואני מלא פליאה איך הוא עשה את כל זה. הוא ידע את פרויד בע”פ בגרמנית ובעברית. למרות שהגיע בגיל 9, ידע גרמנית על בוריה. קרא את פרויד בתחילה בעברית, אח”כ בגרמנית, וכתב הרבה מאמרים. המאמר שעשה הרבה הד הוא המאמר על התהליכים הראשוניים והתהליכים המשניים. הוא כתב ספרים בעברית על התפתחות הפסיכואנליזה במשך כל הדורות, כל הגישות, האסכולות. היה בעל ידע, וגם ידע עצום מחוץ לפסיכואנליזה, ובעיקר במוזיקה. הוא מאד אהב מוזיקה. בשנתיים האחרונות כשהיה על כיסא גלגלים ובקושי יכול היה לראות, ובקושי היה יכול לנוע, הוא העביר את כל התקליטים למחשב, כך שהוא יכול היה לשבת ליד המחשב ולהאזין למוזיקה שעות על גבי שעות. הדבר היחיד שנותר לו. בעיני הכל חידה, איך הוא הצליח – בי ס לרפואה, פסיכיאטריה, השתלמות בארה”ב, מאיפה שאב את כל זה.
גילה חורש: הכרתי את פנחס במכון כשבאתי ללמוד, הוא היה יו”ר ועדת ההוראה. אבל עיקר ההיכרות שלי אתו בשנים האחרונות הייתה במכולת בגבעת בית הכרם. אנחנו גרים באותו רחוב, וכשהוא עוד היה במצב יותר טוב והיה עושה קניות, היינו מפטפטים במכולת. היה מאד מעניין לדבר אתו. הייתה נדיבות, הוא התעניין, רצה לדעת מה קורה. מידי פעם הגענו לשיחות על מוזיקה ועל נרקיסיזם. חוץ מזה שהיה מאד מעניין לדבר אתו, חשבתי שהוא איש מאד נדיב ונחמד. זו הייתה החוויה שלי אתו. בזמנו ביקשתי מהוועדה המדעית להזמין אותו לפני שיהיה מאוחר מידי, כי חשבתי שאם לי כל כך מעניין להקשיב לו, גם לאחרים יהיה. לא יודעת למה זה לא יצא. כשהוא מת הצטערתי על זה שבעתיים. אבל משהו מהחום שהיה בו ומהנדיבות, בלט בשבעה. הבית היה מלא חיים ושמח, למרות שכולם חסרו אותו. הסתכלתי בתמונות הנכדים, וראיתי איזה חיים היתום הזה יצר בארץ, ואיזו משפחה הוא הקים.
יולנדה גמפל: אני הכרתי אותו רק בישיבות של המכון ובכנסים, בשיחות קצרות בהפסקות בין הישיבות. הכרתי כשהייתי קנדידטית, ואחר כך בהצגות המקרה שהיו בהן בקושי 20 אנשים – יותר מחצי מכון אז. הוא היה איש חכם, מבריק. לבוא לישיבה שהוא היה בה, היה לשמוע תמיד משהו אוריגינלי, שונה, אחר, ממה שכל האנשים בירושלים ובת”א דיברו. תענוג. כקנדידטית למדתי אתו קורס מעניין, מרתק. תמיד הרגשתי כלפיו, כשהוא כותב שמה שלא היה לו זה אהבה, אני חושבת שזה איש שיכלו לאהוב. אני אהבתי אותו בלי להכיר אותו. היה לו משהו מאד רך וחכם ונותן לאחר. פעם אחרונה שראיתי אותו הייתה כשהבת שלי סיימה את התרגום של הספר של אלברז. הוא בא ונתן נאום, בהתנצלות שהוא לא עבד עם ילדים, והייתה לו הבנה עמוקה, מיוחדת, רחבה של מה זה ילד. את סיפור חייו שמעתי היום פעם ראשונה, ואני אומרת – החברה הייתה אז מאד קטנה, אבל לא היכרנו אחד את השני. ופתאום הוא נעלם מהישיבות. לא בא. אני לא יודעת מה הזאבים האחרים שהיו בירושלים, לא נתנו לו אפשרות להיכנס יותר. הוא נעלב, הוא לא בא, וזה בשבילי אישית היה הפסד גדול.
ויויאן שטרית-וטין: אני אדבר ממקום של תלמידה וגם של אנליזנטית. הכרתי את פנחס כשהוא היה עוד נשוי לאשתו הראשונה, כפציינטית ליוויתי אותו בפרידה מאשתו. אני אומרת את זה, כי אפרופו אהבה, אני זוכרת את עצמי אומרת לו – לא ידעתי כלום על ההיסטוריה שלו, זה נודע לי הרבה יותר מידי מאוחר – הצטערתי נורא ואמרתי לו, שהוא בעצם מוזיקולוג פנטסטי אבל לא מנגן. ואמרתי “אם הייתי אמא שלך הייתי עושה את המקסימום שגם תלמד לנגן”. חוויתי אותו גם כילדה וגם כאמא. הגעתי אליו כי שמעתי את רבקה אייפרמן מדברת בקורס לפסיכותרפיה על המאמר על תהליכים ראשוניים ותהליכים משניים. על זה שתהליכים ראשוניים יכולים להתפתח. זה מאד דיבר אלי. הוא כתב גם מאמר שמצטטים הרבה על אמפתיה. אחד מהראשונים שהתעסק בנושא, לא ממקום קוהוטיאני. אמנם הוא דיבר על קוהוט, אבל לא רק, ועשה הבחנה חשובה בין אמפתיה מיטיבה לאמפתיה רעה. דיבר על הנאצים כבעלי אמפתיה שהשתמשו בה בצורה נבזית ופרברטית. את ההבחנה הזו הרבה פעמים שוכחים. מילה אחרונה – הרבה כאב בגלל האבדן של נתן – מין אח, ושל פנחס – מין אבא. אני שמחה שיכולה לדבר עכשיו. בזמן השבעה התלבטתי, והחלטתי לא להגיע לשבעה מתוך שמירה על ה- setting. אמרתי מה אני אלך לעשות עם המשפחה שלו. בשבילי הוא תמיד יהיה אנליטיקאי שלי. אפרופו העברה, אינסופית.
יוסי טריאסט: נקודת המפגש שלי אתו הייתה אחרת. הייתי מתמחה כשהוא היה יו”ר ועדת ההוראה, והוא הפחיד אותי. היו לי אתו כל מיני משאים ומתנים בעקבות איזו בעיה סיסטמית שנוצרה שם. לא היה פשוט אבל הוא זכור לי ואני לוקח אותו אתי כנוכחות מאד מיטיבה, משני טעמים. אחד זה משהו שהוא אמר שעשה עלי רושם חזק כמתמחה טרי. הוא סיפר, אני מקווה שאני מדייק, שבהכשרה שלו הוא נשאל ‘האם אתה עדיין מאמין בליבידו?’ והוא התרעם על הדבר הזה: ‘מה זאת אומרת מאמין בליבידו? אנחנו בית כנסת שצריך להאמין בליבידו?’ הוא ביקר את הרעיון. היה משהו בעצמאות המחשבתית הזו שנורא הרשים אותי. וגם אמר לי משהו על החברה, שבעיניים של מתמחה נראתה לי כמין אינקוויזיציה כזו. דבר נוסף – לימים נתקלתי בכתיבה שלו והיא הרשימה אותי עמוקות. השתמשתי בה בצורה די אינטנסיבית בדוקטורט שכתבתי. אלה מאמרים שלא מספיק מוכרים. חשיבה מרתקת, מקורית, ביקורתית, על מושגים בסיסיים שלנו. כתיבה אינטנסיבית, גם על האמפתיה וקוהוט המוקדם, וגם על הדברים המטא-פסיכולוגיים. כתיבה שאני מתגעגע אליה.
שמואל ארליך: אנחנו נתקלים במגבלות הזמן, וזה קשור למגבלות החיים. ההיכרות שלי עם פנחס הייתה כשהגעתי למכון והתקבלתי כקנדידט מתקדם. ויתרו לי על השנתיים הראשונות כי באתי עם המון רקע. ואז בשיחה עם אילן, מנהל המכון, הוא אמר לי שכדאי לקחת את הקורס של פנחס. לקחתי, וזה היה קורס פנטסטי. עומק ורוחב היריעה של החשיבה שלו – דבר שלא חוויתי באף קורס אחר במכון. אחר כך עבדתי אתו כשהיה יו”ר ועדת ההוראה. זה מעניין, כי כמו שיוסי אמר זה היה מאיים, אבל בעצם זו דוגמה טובה להשלכה על בעלי תפקידים. כי פנחס היה אחד היותר נגישים בחברה אז, לא שמר על דיסטנס. היה מאד נגיש. דבר נוסף – המאמר שכתב אחרי שעשה השתלמות ב NYU , המאמר על תהליכים ראשוניים ומשניים, הוא פנינה. בשנות ה-60 וה-70 הוא צוטט הרבה מאד. היום זה כבר לא באופנה, אין כל כך עניין בזה. אבל הוא מאד רלבנטי, התכתבתי אתו הרבה בעבודות שלי, מאמר יוצא מהכלל. זו הייתה פריצת דרך בכך שהוא לא לקח את פרויד כתורה שצריך לקבל מילה במילה, אלא לקח את החשיבה ונתן לה סיבוב רעיוני שפתח אותה בצורה נורא מעניינת. דבר אחרון – פנחס, עוד לפני קוהוט, היה עסוק בחשיבה על ה self. זה הדבר שמופיע במאמר הזה, כי הוא אומר שהדברים של תהליכים ראשוניים באים מתוך הזווית ונקודת הראיה של ה- self. הם לא כל כך רלבנטיים למה שקורה במציאות. הם רלבנטיים לאיך אני חווה את עצמי ואת המציאות. מאמר חשוב, מקווה שתהיה לנו הזדמנות לדון בו.
איתמר לוי: הכרתי את פנחס בשנה שניה ב- BA, בקורס על הפסיכולוגיה של היצירתיות, וחזרתי אליו במאסטר לכתוב תזה. לקחתי את המודל שלו וניסיתי לתרגם אותו להתפתחות הכישרון האמנותי. אנקדוטה או שתיים מהשיחות שהיו במהלך העבודה על המאסטר: הייתה לו תיאוריה שהוא לא כתב אבל אהב לשחק איתה: לקחת משפט שפותח יצירה מוזיקלית ולדמיין איך האמא של המלחין הייתה קוראת לו לבוא הביתה. לדמיין את הקול של האמא קורא לילד. לא ידעתי את הדברים שהיום חזי סיפר, אבל פתאום זה מקבל משמעות נוספת. אנקדוטה שניה שממחישה משהו מפנחס – ידעתי שהוא מרצה באיזה כנס, ובפגישה שאחרי זה שאלתי אותו איך היה. הוא סיפר שלפני הרצאה הוא הולך לבית שימוש להתרוקן כדי שיהיה חופשי בזמן ההרצאה, והיה שם ברז שהוא לא הכיר, וכשהוא לחץ עליו הברז השפריץ לו ישר לכאן, והוא צריך לעמוד על הבמה וכל המפשעה שלו רטובה. אז מה הוא עשה? לקח עוד מים, והשפריץ כאן.
רמי אהרונסון: לא ידעתי אם אני ארצה לדבר. הייתי אצלו באנליזה הרבה שנים, ולאחר מכן הייתה ידידות וחברות. נפגשנו לאורך השנים באופן חברתי. האנליזה התארכה אחרי 7-8 שנים – לא יודע אם בגלל שדיברתי הרבה, כי הוא גם אהב לדבר. תמיד כשהוא דיבר
זה איכשהו היה קשור למה שהעסיק אותי. הוא לא היה האנליטיקאי השותק, הוא מאד היה שם. פנחס היה מאד down to earth. היה מלא כרימון ידע, יכולת, אסוציאציות, אמפתיה, אבל גם מאד down to earth. הוא אמר שאנליזה היא לא רק אנליזה, היא קודם כל טיפול למה שהפציינט זקוק. אני הגעתי אליו אחרי שנה בארץ, כשהיה לי כל כך זיפת שלא ידעתי כמעט שיש לי זיפת. הוא אמר שהוא מטפל רק בקנדידטים אז כדאי לי לפנות. אז הוא היה לא רק אנליטיקאי שלי, אלא גם בסוגסטיה קלה הביא אותי למכון. לפנחס היה הומור, גם באנליזות. הוא לא מעט צחק, וגם הביא לצחוק. מה שבכלל לא אומר שלא היה רציני. היה מאד רציני. בשבעה היה יומן שהוא כתב בילדותו. השנים האחרונות היו מאד קשות. היה לוCVA קשה, שכב בהדסה הרבה זמן, לא היה יכול לדבר, לא רצה ביקורים. כשבא הביתה ואפשר היה לבקר אותו, רציתי להביא לו מוזיקה. הוא אמר שלא רוצה לשמוע מוזיקה, כי הוא לא מכיר אף יצירה. הכל נמחק. כך גם הספרים שיודע שכתב, ואין לו מושג מה יש בהם. באומץ רב הוא שיקם הכל וחזר להכיר את כל היצירות על בורין, וגם את כל מה שהוא כתב. זה אומר משהו על האומץ וכוח התמודדות, יחד עם פיכחות מלאה שזה הולך לקראת סוף. הוא גם יכול היה להגיד את זה. עם דאגה בסוף שהוא לטרחה. אחת העבודות שלא הוזכרו – עבודה לחבר מלא, על מוזיקה. אני חושב שיש לי עותק שלה. חוץ ממשפחתו היו לו שתי אהבות: פסיכואנליזה ומוזיקה.
יעל ברוך: גם אני הייתי אנליזנטית של… בשבילי הוא פרופ’ נוי. דמות פנימית מאד אהובה. פניתי אליו כי נמשכתי לכתיבה שלו – ברורה, בהירה, חשיבה צלולה. דיברתי אתו פעם על מאמרים מסובכים שמשפט מתחיל ונגמר אחרי 10 משפטים, ואז הוא סיפר – תמיד היה מספר סיפורים על ‘אשתי’, תמיד באמפתיה מדויקת לאיפה שהייתי. והסיפור היה שהוא ישב על שפת אגם בז’נבה וקרא מאמר, ואחרי חצי עמוד הוא הבין שהוא לא מבין שום דבר, ואמר
“אם הבן אדם לא עשה מאמץ שאני אבין אותו, אז לא צריך”. וזרק את זה לתוך האגם. אני צחקתי צחוק גדול ומשחרר. שני אספקטים שחוויתי אתו: אחד – הילד, מהאספקט של הצחוק של הילד. היה לו צחוק של ילד, משוחרר, חופשי, רענן, כמו ציפור מתרוננת. עם סקרנות של ילד. הכל עניין אותו. כך הרגשתי שאני מעניינת אותו, ובתוקף זה נהייתי מעניינת לעצמי. הדבר השני – הוא לימד אותי מה זה בודהיזם. כמו שאמרת קודם – לדבר בצורה עניינית, לא לקחת את עצמי כל כך ברצינות, לא לקחת את העולם כל כך ברצינות.
דברים עוברים. מסר מאד חזק שהפנמתי. כשנפרדנו הבאתי לו בודהה קטן מטורקיז, הדמות שאומרת ‘בסדר, כל מיני דברים קורים בחיים, את לא הראשונה ולא האחרונה, זה החיים, ככה זה’.
עמנואל ברמן: אוסיף רק דבר אחד על מה שנאמר. אני לא בטוח שמודעים לזה שבהרבה מקומות בעולם במשך הרבה שנים פנחס נחשב לאנליטיקאי הישראלי הכי ידוע, משפיע ומשמעותי. בהרבה הזדמנויות כשהגעתי לכנסים, בעיקר שאלו אותי מה שלומו ומה אתו. הייתה לו נוכחות מאד גדולה כתיאורטיקן חדשני, לא אורתודוכסי, לא שייך לאסכולה, אלא מאד his own person, רעיונות משלו, והייתה לזה השפעה עצומה. אני חושב שבארץ קצת פחות, אני חושב שזה העציב אותו, הייתה לו קצת הרגשה של ‘אין נביא בעירו’. אפשר פעם לחשוב על הסיבות. אולי כללית אנחנו לא נותנים כבוד אחד לשני, אולי היו סיבות ספציפיות. אבל הוא נתן לנו הרבה כבוד בכל העולם הפסיכואנליטי, ובצדק.
דלית אבן: אני רוצה להמשיך את עמנואל. לא הכרתי אישית את פנחס נוי אבל קראתי הרבה מאד. כשהגעתי למכון, בשבילי הוא היה המכון. וחיפשתי אותו בכל מיני ישיבות והוא לא היה. אני מ- 2002 ולא ראיתי אותו בשום מקום. שאלתי הרבה אנשים, והעסיק אותי למה הוא נעלם. אחרי זה היה יום הולדת 80 שלו, שאת ויויאן דיברת שם, ופרט אליך לא היו עוד. הבנתי שהוא נורא נעלב מזה שבחברה שלנו לא נותנים לו מקום. אז אני מעזה להדגיש את הנקודה הזו, שרצוי שנחשוב עליה. איך יכול להיות שזה ככה.
